<h1>ספר המנהגות לרבינו אשר מלוניל</h1>
<h2>דף ז:</h2>
סדר ברכות כך הוא ראשונה על נטילת ידים ומברך לאחר (כ)שיטול כטבילת גר, דבעליתו הוא מברך על הטבילה דאכתי גברא לא חזי, דגוי הוא, וכן אכתי לא חזי לברך אם דידיו מלכלכות ונהגו לרחוץ פיו ג' פעמים מפני לכלוך השנים והפה ואף האפים, וכן נהגו במים אחרונים שאחר הסעודה מפני שהפה שיברך את השם יתברך צריך שיהא נקי, ומי יתן ויהיה נקי מלכלוך רע יותר, מלשון הרע מניבול הפה, כי לא יתכן להזכירו כי אם ידיח הפה קדוש מכל אלה. ואחרי זאת אלהי נשמה, ונראה דברכה הסמוכה לחברתה [היא] על כן אין פותח בה בברוך.
<h2>דף לט.</h2>
ונהגו לבקש חסא מרירא מדאמרינן [ל"ט ע"א] ר' פלוני מהדר אמררתא פי' אירקות מרים ומברך על אכילת מרור ולא בורא פרי האדמה משום דבעינן שיהוא מרים ואין אדם נהנה מהם לכך לא יברך בורא פרי האדמה, כך נ"ב, ויש אומרין מפני שאינו רשאי לאכול אכילתו עד שיאכל מרור כדברים הבאים מחמת סעודה דמי, ויש אומ' משום טעמא דאמרי' דכיון דחייב לעשות כל הסדר ההגדה לא שמה עקירה אלא עקירת חוץ כגון לצאת לקראת חתן או לקראת כלה וכן ברכת מזון שמה עקירה בשאר ימות השנה שכבר השלים סעודתו אבל בלילי הפסח שחייב להשלים כל הסדר אחר ברכת המזון לא שמה עקירה, והכי חזינן בבני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום שיפרסו מפה ויקדשו אחר כך יברכו ברכת המוציא ולא ברכת המזון, והוא דלא יצאו חוץ או לא עקרו מאכילתם וכן קבע הרב אלפאסי ז"ל, ועוד טעם אחר דפת פוטר כל מיני מאכל היכא דבא ללפת ואפילו פירות או ירק, ויש אומ' בשר וגבינה שדרכן ללפת, שדרכן של בני אדם שמלפתין בהן את הפת הוא דאמרינן בהו פת פוטרתן, אבל ירק ופירות שאין דרכן של בני אדם ללפת לא, והכא דאיכא תרתי שהוא ירק ולא בא ללפת לפי' אין המצה פוטרת. הכי משמע לדעתהון. וחוזר וכורך המצה בחזרת. ונהגו שלא לטבלן בחרוסת אבל הרב ר' משה בר' יוסף ז"ל נרבוני הנהיג לטבלן משום [ד]האי דכרכינן המצה וחזרת לזכר המקדש כהלל הוא דבעינן והלל ודאי מטבל היה שניהן, ועוד טעם הטיבול משום קפא הוא מה לי לחודיה ומה לי מצה בהדי הדדי, מכל מקום משום קפא איכא, ולא ישהה המרור בחרוסת דדלמא אגב חוליא בחרוסת מטבל טעם המרור.
<h2>דף מ.</h2>
הלכות הפסח. מחיבי כל ישראל לשמור (הפסח) [החטה] לשם מצה משעת קצירה שלא יפול עליה מים ואפילו טל בלילה, וכל שכן דבעינן שמור בשעת לישה שלא תלוש מצת מצוה כי אם ישראלית או ישראל דכתיב ושמרתם את המצות, שמור לשם מצוה בעינן וגויים לאו בני שמור נינהו. ופרשו הגאונים דהאי דאמרינן הבצקות של גוים אדם ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, מיירי בבצקות שלנו שלשו הגוים. ונהגו ששואבין המים שלשין בהם המצות, גם נהגו שלא יאפו כל ימי הפסח בתנור שיאפה בו חמץ מפני שריחא מילתא הוא לכתחלה, ועוד שפעמים שישארו פרורי חמץ בתנור וידבקו במצה.
<h2>דף מ:</h2>
וכתוב בספר המנהגות ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח מפני שהן מחמיצין ועל כן נקראין חימצי ע"כ.
<h2>דף מב.</h2>
וצריכה אשה שתלוש כל ימות הפסח במים שלנו, ונהגו שמניחין הכדין מלאין בחצר שאינה מקורה לצנן המים, כי כל הבריות הם מארבע יסודות אש ורוח ומים ועפר, והמים גם הם מארבע יסודות אלא שיסוד המים רבה על השלשה כמו הארץ שיסוד העפר רבה על השלשה, תדע כי בימי החורף מעלין הבל מפני יסוד האש שבהן אבל בימות הקיץ מפני הבל העולם אינו ניכר הבל המים כמו שאינו ניכר הבל פי האדם רק בחורף ולא בקיץ, וכן שנינו בספר יצירה עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים, שתים רוח מרוח, שלש מים מרוח ארבע אש ממים, ותנן [ביצה ל"ג ע"א] אין מוציאין את האור לא מן המים, ושמעתי שממלאין כלי-זכוכית במים ומעמידין אותו בשמש בצהרים ומושיבין אותו כמוך חרוך באש והאש יוצא מכלי זכוכית, הרי מצינו שיש במים יסוד אש ואע"פ שקרים הם, וכן האבן יש בו יסוד האש ואע"פ שהוא קר וכיון דמשום חמימות [ש]יש במים קא אסרי לא שנא ביום ראשון ולא שנא בשאר ימות הפסח (ו)אין לשין אלא במים שלנו.
ולא תלוש בחמה ולא במים שיעמדו בחמה ולא ביום המעונן במקום שחמה זורחת שם בשאינו מעונן והכי אמרינן יומא דעיבא כולא שמשא. ולא תלוש סמוך לפתח התנור דפתח תנור כשמש דמי, ואמר רב סעדיה ז"ל מנהג הוא אצלנו שלא תתחיל אשה לילוש עד שיתחיל האופה להסיר את התנור שלא תשהא (את) האשה העיסה בידה יותר מדאי.
<h2>דף מח.</h2>
וצריכה אשה שלא תלוש יותר משיעור קבא מלוגנאה בפעם אחת, והוא מ"ג ביצים ומשקלה ד' ליטרין וחצי של י"ד אוקיות וחצי והאוקיא משקלה כ"ד פשיטים מלגוירש, ורב האיי ז"ל [כתב] כי ה' רבעים קמח ועוד הם ת"ש כספים ויותר מעט (הם) בכספים של בבל, דשערו חכמים דאין אשה ואיש יכולין לשמור עיסה יותר מכשיעור זה, ומה לי ללוש ומה לי לערב יותר מכשיעור הכל אחד הוא ואסור, וצריך שיטול חלת האור וחלת כהן שאם לא יטול חלת האור לא יצא ידי חובת מצה דתנן ולא בטבל, וכן בשאר כל ימות השנה חייב כל אדם להפריש שתי חלות. ונהגו כל ישראל לעשות לחם אחד בערב-שבת [הגדול], הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו, וקורין אותו חלת עני ובלעז לחם בית הכנסת, ומחלקין אותו לעניים, ומיום שזלזלו בו ונשתלחה מארה בתבואה. ונהגו להניח שלש מצות או ארבעה זו על זו ומדבקן ומברך אשר קדשנו להפריש חלה תרומה או להפריש תרומה, ובלי הפסק דיבור יטול חלת כהן שתועיל הברכה לשתיהם וקא אמר רב אחא משבחא דקורא לה שם ואומר הרי זו תרומה, כי הרי זו חלה לא אמר כלום, משום דמלת חלה פירושה עוגה, וזה פירוש הכתוב עוגה תרימו תרומה, ויש מי שאומרים דלאחר אפיה מצי ליטול חלת האור וחלת כהן, והכי אמרינן [ביצה ט' ע"א] חלת חוצה לארץ כהן ואחר כך מפריש, וטוב מנהג ראשון ליטול חלה מן העיסה משום אל תטוש תורת אמך.
<h2>דף נ.</h2>
וארבעה עשר מקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה מחצות היום ולמעלה אין עושין ואי איכא אינשי משמתינן להו אבל בשאר ערבי שבתות וערבי ימים טובים מתשע שעות ומחצה ולמעלה אסור, קודם לכן שרי, ואי עבדי מן המנחה ולמעלה נהי דלא משמתינן להו אבל בשמתא דרבנן קמאי קימי דאמרינן כל העובר על דברי החכמים חייב מיתה, ומאי שמתא שם מיתה. ואם היא מלאכה שהיא לצורך המוע' אפילו במקום שלא נהגו גומרה קודם חצות אבל לא יתחיל בה בארבעה עשר אע"פ שיכול לגומרה ואפילו היא לצורך המועד ואם היא שלא לצורך המועד מקום שנהגו לעשות מלאכה יכול להתחיל, לא נהגו לא יגמור קודם חצות כל שכן שלא יתחיל אבל לאחר חצות אין לו רשות לעשות שום מלאכה בעולם.
<h2>דף נ:</h2>
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי שבתות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ואפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה מן המנחה ולמעלה אסור, ותנו רבנן העושה בערבי שבתות וכו' אינו רואה סימן ברכה לעולם מפני שפעמים שמתוך טרדתו בא לידי חלול שבת, אבל סמוך למנחה שרי [ו]מן המנחה ולמעלה נהי דלא משמתינן ליה מיהו קאי בשמתא דרבנן קמאי, דמאי דשמתא שם מיתה. וכבר אמרו [מו"ק י"ז ע"א] כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, וכתיבה נמי אסור דמאבות מלאכות היא, אבל בערבי פסחים אפילו סמוך למנחה אסור, ואי עביד משמתינן ליה.
<h2>דף נד.</h2>
ונהגו להסתכל בשרטוטי[ם] שעל כף הידים מפני שבשרטוטי הידים מכירים החכמ' מזל אדם וטובות הראויות לבוא לו. ושמעתי כי מצאו באגדה כי יצא אש מצפרני אדם הראשון.
ונהגו כל ישראל להדליק כל איש ואיש בבית הכנסת ביום הכפורים לכפר על אביו ועל אמו כי כבוד הש' יתע' וכן על כל באורים כבדו יי' אלו הפנסין אמ' הב"ה הדליקו לפני נר כדי שאשמור נשמתכם שקרויה נר. ועוד טעם אחר שאין מברכין במוצאי יום הכפורים על אור היוצא מן העצים ומן האבנים אלא על אור שדלק ביום הכפורים להתר ולא לאסור ועל זה אנו מברכין עליו ועל שעשה מלאכתו בהתר ולא באסור, וכן נמי בעינן בכל מוצאי שבת אור ששבת מחמת מלאכתו אסור, ואין בין יום הכפורים לשבת אלא שביום הכפורים אין מברכין על אור היוצא מן העצים ומן האבנים ובשבת מברכין משום דאבריא במוצאי שבת, ואם חל יום הכפורים בשבת אין צריך לברך על אור הפנסין של בית הכנסת.
<h2>דף נה:</h2>
ואין מביאין כלים מבית האומן כגון כד מבית הכדר מפני חשד שלא יאמרו בחולו של מועד עשה זה האומן, ואפילו אומן גוי אם עשה בשליחותו אסור דהכי דאמרינן במסכת מועד קטן, [י"ב ע"א] מקבלין קבולת במועד וכו' אמר' התם זה הכלל כל דבר שהוא עושה אומר לגוי ועושה, כל שאינו עושה אינו אומ' לגוי ועושה, וכל שכן שאין לקנות מנעלים או כיוצא בהן בחולו שלן מועד משום דפרקמטיא היא שהיה יכול לעשותה מערב יום טוב, וקל וחומר השתא חולו של מועד דקיל אמרי' שליחו של אדם כמותו, שבת דאיסור סקילה לא כל שכן, שמעינן מיהא דאסור לומר לגוי הולך לי מפתח זה ממקום למקום דרך רשות הרבים ולא יאמר לעבדו או לשפחתו או לשום גוי בעולם הבא לי כלי מבית האומן, ולא יאמר אפילו מערב שבת לך בשליחותי לכרך פלוני למחר בשליחותי אפילו קצץ דקציצה לא מהניא שיזכור שיעשה מלאכה בשבת, וכי אמרינן דקצץ מהני היכא דלא הזכיר לו שיעשה בשבת כלום, ורבי' אפרים זצ"ל והרב רבינו משה אבן מימון זצ"ל מסייע אותי בכך ובהלכות שבת אביא ראיותיו.
<h2>דף צט:</h2>
ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך כדי שלא יאכל מצה אכילה גסה, ואם תאמר היאך אנו אוכלין מצה באחרונה והלא אכילה גסה היא. ותירץ אחי הגדול ר' יעקב בן אדוננו ר' שאול ז"ל דאכילה גסה היא כשאדם אוכל ומפסיק וחוזר ואוכל, אבל היכא דלא הפסיק אוכל והולך בתאוה עד שימלא בטנו. ולא יפחות מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי כלומר ואפילו יהיה עני שיקח מן התמחוי שהיתה נגבית בכל יום אפי' הכי לא יפחתו לו כסא הדין, עשה שבתך קא משמע לן.
<h2>דף ק.</h2>
וה"ר אשר ז"ל כתב בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום שיפרסו מפה ויקדשו ואחר כך יברכו המוציא ולא ברכת המזון אם לא יצאו חוץ או לא עקרו מאכילתן.
<h2>דף ק:</h2>
וכתב הרב ר' אשר ז"ל ויש מי שעומדין מן השלחן והולכין לטייל חוץ לבית או בתוך הבית ואומר פרק אחד או משנה אחת או מזמור אחד. ומנהג יפה הוא דפריסת מפה מיקרי הפסק לגבי חבורה מסובין וקדש עליהם היום דפורסין מפה ומקדשין ע"כ.
<h2>דף קא.</h2>
ומנהג שמקדשין בבית הכנסת להוציא אורחין אע"פ שאין שם אורחין, ולא ידעתי טעמו של מנהג הזה, ואי אפשר כי ללמד מי שאינו בקי נהגו כן, ומצאתי בחיבור הרב ר' יצחק אלפאסי ז"ל שאמר רב נטרונאי מקדשין בבית הכנסת אע"פ שאין שם אורחין לא מיבעיא הבדלה [דודאי מבדילין ד]כיון דאבדיל שליח צבור כל הצבור יוצא, דלא שייך למימר אין הבדלה אלא במקום סעודה, אלא אפילו קדושי נמי מקדשינן משום דמנהג זה ששותין כל הצבור בבית הכנסת משום רפואה, כדאמרינן [ברכות מ"ג ע"ב] ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי ומפרשי כי השתיה מועילה למאור העין, וגם נהגו להניח מן הקידוש על עיניהם. ונ"ב שאע"פ שאמרו [שבת קי"ח ע"ב] יין על גבי העין אסור הני מילי למי שחושש בעיניו אבל אם אין חושש בעינו מותר. ועוד אמרו דלהכי מקדשינן בבית הכנסת דדילמא איכא אינשי דלית ליה חמרא ונפק ידי חובתיה, ולא הזכיר רב נטרונאי הגאון טעמו של דבר היאך נפק ידי חובתיה בקידושא דבי כנישתא דהא אמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, ומצינו לאיתויי ליה ראיה דאיתי רבי נסים ז"ל שאם יקדש זה על מנת לאכול בבית אחר נפק ידי חובתיה, וצריכה הא מילתא עיונא רבא. ומה ששואלין איך אמר לאפוקי אורחין דאכלי בבי כנשתא והתניא בתי כנסיות אין אוכלין ואין שותין בהן ותירץ רבי יצחק אלפאסי ז"ל כי הדר היא בבית הכנסת ופתוח לו ויושבין האורחין על שולחנם ושומעין הקידוש ועונין אמן ודמיא לבית אחרת, או נאמר בבית הכנסת של כפרים שהוא מאיש אחד שיוכל להוציאו לחול בעת שירצה ולהקדישו אחר כן נאמר דבר זה, אבל לא בבית הכנסת של כרכים. ורבינו נסים ז"ל תירץ על מנת כמו שפירשתי. ונ"ב כי בתי כנסיות שלהן על מנת היו עושין כדאמרינן בתי כנסיות של בבל על תנאי עשוין כשאין שם אורחין קידושין ואין רשאי שום אדם לאכול שם, וכשיש שם אורחים התנו [שלא] יהיו קדושין. אי נמי כל דבר מצוה מותר לעשות בבית הכנסת, וכי אמרינן אין.0...
<h2>דף קג.</h2>
אמרו חכמים שיש לאדם שתי נפשות בשבת. פי' אחי הגדול ר' יעקב נזיר ז"ל כי הנשמה החכמה מלמדת האדם לעשות רצון הבורא תמיד ואומ' לו ענג את השבת, והוא מוסיף תאוה על תאותו, ובמוצאי שבת אומרת לו אל תוסף עוד על מאכלך ועל שנגרעה תאותו ניתוספה בו חולשה, ועל כן אמ' שיברך על הבשמים. ונראה בעיני כי ג' נפשות יש באדם, נפש החכמה המתאוה לעבוד את הבורא ושוכנת במוח האחרון, ונפש החיה המתאוה שררה וכבוד שוכנת בלב. ונפש הבהמית המתאוה לאכול ולשתות, וכל ימות השבוע שאדם עוסק בהנאות העולם הנשמה השוכנת בלב הולכת אחר עצת הנפש הבהמית, ובערב שבת שאין לנפש הבהמית רשות לעסוק בעסקי העולם היא מתחברת לנשמה החכמה, ובמוצאי שבת חוזרת לשחרירותה, ואמ' להריח הבשמים להזכירה שלא תחלה, שלא תלך יותר מדאי אחר עצת הנפש הבהמית ותמנה עם נשמות הצדיקים הנקראים הדסים.
ונהגו כל ישראל לברך על הדס, מדכתיב והוא עומד בין ההדסים וכת' תחת הסרפד יעלה הדס. וקודם שיברך על האור יראה בצפרניו שיפרה וירבה כצפרנים.
ונהגו כל ישראל להדליק נר אחד לבד נר שיש לו בבית לצורך הבדלה.
<h2>דף קג:</h2>
ורבי' יעקב ז"ל (דרמרע) [דרומרוג] אמר דפת פטר מים שבתוך המזון ומביא ראיה מיהאי דקא אמ' הכי נמי יין נמי תפטר ומשני יין קובע ברכה, ומפרש יין חשוב עליו מברכין כל ברכות קדושא ואבדלתא וכיוצא בהן אבל מים דליכא למימר הכי פת פוטרתו. ויש מי שמפרש יין קובע ברכה לעצמו דעליו מברכין בפ"ה ועל שאר מיני פירות בורא פרי העץ וכיון דחשוב כל כך לא פטר ליה פת, ונ"ב יין קובע ברכה לעצמו דאכילה ושתיה תרתי מלתא אינון והוא הדין למים ונראין דברינו דאמ' השותה מים לצמאו מברך שהכל ודוקא לצמאו אבל חנקתיה אומצא פטור, ודוקא חנקתיה אומצא אבל אי לא חנקתיה אומצא מברך אף בתוך הסעודה, ולדעת הראשון יפרש השותה מים לצמאו בשלא אכל, והאי דאמרי' כיון שאמ' הבו נבריך הבו נבריך אתסר לכו למשתי הני מילי בלא ברכה אבל בברכה שתי ליה, ודוקא למשתי אבל למיכל שרי אפי' בלא ברכה דגבול יש לה לאכילה דכל זמן שלא נטל ידיו לברכה מטי למיכל הרב ר' אברהם בר' דוד זצ"ל. ונ"ב הוא הדין אסור למיכל, והאי דאמ' למשתי משום דאין [דרך] בני אדם לימלך ולאכול אחר שאמר הבו נבריך, דיש קבע לאכילה אבל לשתיה אין קבע.
<h2>דף קד:</h2>
הברכות פשוטות הן. וברכות שמברכין על התורה יש או' כי לעסוק ברכה אחת, והערב נא ברכה אחרת הסמוכה לברכה לעסוק. קשיא לן אמאי לא פתח בברוך, דהא לעסוק מטבע קצר הוא, וכל ברכה שאחר מטבע קצר פותח בברוך בברכה הסמוכה לה, כמו ברכת חתנים שמברכין שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם. ואחר כך אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו. וכן בקדוש היום שמברך ברכת היין ופותח אחריו בברוך. לעסוק הוא פתיחת הברכה והמלמד תורה לעמו ישראל היא חתימה. ואשר בחר בנו שפותח בו בברוך מפני שמברכין אותה בקריאת ספר תורה בבית הכנסת לפי' לא הסירו הפתיחה. וכן בברכת אשר ברא ששון ושמחה, לפי שמברכין אותה כל שבעה בלא פנים חדשות לפי' אפי' בפנים חדשות מברכין ופותחין בה בברוך. אחר כך ראיתי גברתא שחיבר הנגיד שמונה ברכות שאנו מברכין בשחרית ולא מנה בברכות התורה כי אם שתים. גם שמעתי כי רבי' שמעיה זצ"ל אומ' כן.
ויש לשאול למה אינו פותח בברכת ישתבח בברוך כקורא בתורה שפותח בברוך וחותם לפני קריאתו פותח וחותם לאחר קריאתו וכן אנו עושין בברוך שאמר שפותח וחותם ולמה לא [נ]עשה כן בישתבח וביהללוך שבהלל. ושמעתי כי מסיים והולך השבח של הב"ה שהתחיל לשבח בפסוקי דזמרה ובהלל לכך אינו מפסיק לומ' ברוך עד סופו ונראה בעיני כי ברכת התורה הוא דין שיברך בפתיחה וחתימה שאנו מברכין אותו על המתנה הגדולה שנתן לנו אבל ברכת ישתבח ויהללוך אינו כן, ועל כן נקראת ברכת השיר שאינה דומה לשאר ברכות.
<h2>דף קו.</h2>
ואחד האיש [ואחד] האשה חייבין בקדוש היום דבר תורה דכתיב זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב שמור כל שישנו בשמירה דהשוה [הכתוב] (ל)אשה [ל]איש לכל עונשין שבתורה ישנו בזכירה, והאי דרשינן זכור ושמור וגו' זכרהו על היין בכניסתו ועל כן אין קטן מוציא את האשה ידי קידוש, ואין צריך לברך לאחריו על הגפן וכן לא בימות החול אם ישתה קודם אכילה משום שיש לנו רוב יין וקובעין אנו עליו לשתות ולשרות, וכיון שכן אין חלוק בין לשרות בין לשתות, כי רבותי' ז"ל לא היו נוהגין לשתות יין מפני שני דברים אחד שהוא משחית את הדעת, ואחד מפני שלא היה להם, והיו מדקדקין מתי הוא לשרות ומתי הוא לשתות, אבל אנחנו אין מדקדקין והכל שוה לנו, כך נ"ב. ושמעתי בשם הרב החסיד ר' יוסף אבן פלת ז"ל שהיה מברך אחר קידוש משום האי טעמא דזה לשתות וזה לשרות.
<h2>דף קז.</h2>
כתב ה"ר אשר ז"ל ואי קדיש ואשתלי ולא טעים מקדש ושתו ליה אחריני או אשתפיך מייתי ליה כסא אחרינא ומברך עליה בפ"ה ושתי ליה ולא צריך לאהדורי קדושא דאמר מר המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לא טעם לא יצא וה"מ כגון דקדיש ושתו אחריני ועדיין יושב במקומו סגי בהכי דמברך על כוס אחר בפ"ה ודיו. אבל אם לא במקום סעודה קדיש או קם מההוא דוכתא צריך למהדר ולקדושי.
<h2>דף קיד.</h2>
וסדר של לילות הפסח הראשונים כך הוא, מקדש על כוס ראשון ואחר כך נוטל ידיו, ולא יטול ידיו ואחר כך מקדש דתכף לנטילת ידים סעודה, משום דצריך לטבול הכרפס, ואמרינן [קט"ו ע"א] כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. והכי אמ' הרב ר' יצחק ז"ל. הנוטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת משום הכי מקדש על הפת ליכא הסיח הדעת דבמקום בורא פרי הגפן יאחז הככר בשתי ידיו ויברך המוציא וליכא למיחש להסיח הדעת. אבל כש(ה)מקדש על היין משיח דעתו שאינו אוחז את הכוס אלא בידו אחת ויתעסק באחרת, ומברך על הכרפס בורא פרי האדמה, ומטבל בחרוסת ואין צריך לברך אחריו מפני שאין רשאי לקום משם עד שישלים כל סדרו ואין כאן עקירה שיצטרך לברך אחריו, וכן הדין לארבע כוסות שאין צריך לברך על הגפן כי אם על האחרון והכי פסק רב האיי גאון זצ"ל.
ונהגו לבקש חסא מרירא מדאמרינן [ל"ט ע"א] ר' פלוני מהדר אמררתא פי' אירקות מרים ומברך על אכילת מרור ולא בורא פרי האדמה משום דבעינן שיהוא מרים ואין אדם נהנה מהם לכך לא יברך בורא פרי האדמה, כך נ"ב, ויש אומרין מפני שאינו רשאי לאכול אכילתו עד שיאכל מרור כדברים הבאים מחמת סעודה דמי, ויש אומ' משום טעמא דאמרי' דכיון דחייב לעשות כל הסדר ההגדה לא שמה עקירה אלא עקירת חוץ כגון לצאת לקראת חתן או לקראת כלה וכן ברכת מזון שמה עקירה בשאר ימות השנה שכבר השלים סעודתו אבל בלילי הפסח שחייב להשלים כל הסדר אחר ברכת המזון לא שמה עקירה, והכי חזינן בבני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום שיפרסו מפה ויקדשו אחר כך יברכו ברכת המוציא ולא ברכת המזון, והוא דלא יצאו חוץ או לא עקרו מאכילתם וכן קבע הרב אלפאסי ז"ל, ועוד טעם אחר דפת פוטר כל מיני מאכל היכא דבא ללפת ואפילו פירות או ירק, ויש אומ' בשר וגבינה שדרכן ללפת, שדרכן של בני אדם שמלפתין בהן את הפת הוא דאמרינן בהו פת פוטרתן, אבל ירק ופירות שאין דרכן של בני אדם ללפת לא, והכא דאיכא תרתי שהוא ירק ולא בא ללפת לפי' אין המצה פוטרת. הכי משמע לדעתהון. וחוזר וכורך המצה בחזרת. ונהגו שלא לטבלן בחרוסת אבל הרב ר' משה בר' יוסף ז"ל נרבוני הנהיג לטבלן משום [ד]האי דכרכינן המצה וחזרת לזכר המקדש כהלל הוא דבעינן והלל ודאי מטבל היה שניהן, ועוד טעם הטיבול משום קפא הוא מה לי לחודיה ומה לי מצה בהדי הדדי, מכל מקום משום קפא איכא, ולא ישהה המרור בחרוסת דדלמא אגב חוליא בחרוסת מטבל טעם המרור.
נהגו כל ישראל לצלות הזרוע זכר לזרוע הנטויה, ואין צולין אותו בשפוד של ברזל זכר לפסח אלא או בשפוד של עץ או בגחלים, גם צולים ביצה עמו על גבי גחלים הוא זכר לחגיגת ארבעה עשר שנאכלת צלי. ושמעתי כי מפני כך צולין ביצה שתרגום של ביצה היא ביעא והטעם בעא קודשא בריך הוא למפרק יתנא בזרעא מרממא ועבד, ולמה מביאין כרפס שאומ' נוטריקון של מלת כרפס בהפך הס' סבלונות מצרים והשלשה אותיות הם פרך והטעם סבלונות פרך ולמה מניחין מצה זכר לפסח במפה ולא יניחנה בסל, זכר משארותם צרורות בסבלותם על שכמם. שמעתי כי באלמאניא אחר אכילת הכרפס עוקרין השולחן ולוקחין המצות וכורכין אותם במפות ונושאין אותם על כתיפם והולכין לפנות הבית ואחר כך חוזרין למקומם ואומר הגדה, ואומר כי חזרת נקראת בעבור שהחזירן הב"ה לעבודתו על ידי מרירות מצרים.
<h2>דף קטו.</h2>
ונוטל ג' מצות שלימות ומחלק האחת ומניחה תחת השלימה, ויש מי ששואל למה נהגו להביא שלש מצות ופירש"י ז"ל אחת להמוציא ושניה לאכילת מצה, ושלישית למצה באחרונה. והרב ר' יצחק והרב ר' משה נרבוני בר' יוסף שוין בדבר זה, שעל הפרוסה מברך המוציא, ועל אכילת מצה, מפני שני טעמים אחד מה דרכו של עני בפרוסה, ובשאר ימות השנה עני מברך המוציא, ואחד דאמרינן הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע על הפרוסה, והכי פירושא אע"ג דפליג בהמוציא דמר אמר שלמין מצוה מן המובחר הוא, ומר אמר פתיתין עדיפי הכא בפסח [מודו] דעל הפרוסה מברך המוציא ועל אכילת מצה. ונהגו לברך המוציא, ואחר ברכתו בוצע, ומברך על אכילת מצה, ובוצע. ונ"ב כל הדעת יכהו דראשונים שמברכין על השלימה המוציא, ועל הפרוסה על אכילת מצה ניחא למבצע אכל חדא מניהו אבל לדידן דעבדינן תרויהו על הפרוסה לא איצטריך למיעבד אלא חדא בציעא, ואומ' כי המנהג הזה משום שתכלה ברכה על הפת עושין כן, ותימא הוא שהרי אנו מברכין בפ"ה ואחר כך קידוש ולא הוי הפסק דכחד ברכה חשבינן לה, וכן נמי אכילת מצה והמוציא בחדא ברכה היא מכל המקום המנהג אין לשנותו, ויש אומ' כי המנהג שנהגו להביא שלשה משום שבת של פסח קא נהוג דאצטריך לחם משנה ולא פלוג רבנן בין חל יום ראשון בשבת ובין חל בשאר ימות החול, ומברך על הכרפס בורא פרי האדמה ולא מברך בורא נפשות ולא בורא פרי האדמה על המרור, משום דלא מקרי נמלך, כיון דחובה היא עליה למעבד כל סידרא דיומא, והינו טעמא דלא מברכין לאחר כוס אחרון על הגפן ועל פרי הגפן, והכי פסק רב האיי ז"ל.
<h2>דף קטז.</h2>
כיון שיברך על הכרפס וחולק המצה לשני חלקים יעקור הסל שדומה לשלחן ויגביהנו ויאמר הא לחמא עניא, ומתרגם אותו שיבינו האנשים והנשים והבנים הקטנים שהיה להם, והתרגום בלע"ז לנו, ועתה שיאמר אותו בלעז שלנו וכן מה נשתנה ואמ' מן ההגדה ומן ההלל עד חלמיש למעינו מים, והיינו טעמא דלא מברכינן על הלל שבלילי הפסח, שבראשו מפני שאין קורהו כלו ובסופו לפי שאין מתחיל בו, גם נאמ' שאין צריך בתורת קרית שיר אלא בתורת הגדה, ועוד טעם אחר שהרי אומרי' לפי' אנו חייבין להודות ולהלל ולברך, וכן תירצו הגאונים למה לא יברך על שעשה נסים לאבותינו כחנוכה ופורים משום דהא מדכרינן למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, ונ"ב שהרי אנו מזכירין הנס בקדוש ובהגדה וברכת אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, אבל בחנוכה ופורים אין אנו מזכירין הנסים ולפי' צריך שעשה נסים בחנוכה ובפורים ולא בפסח. ואחר כך מברך על הכוס שני בורא פרי הגפן דכל חד וחד מצוה באפי נפשי הוא, והכי קבע ר' יצחק אלפאסי ז"ל, ונ"ב מפני שהרי עוקר השלחן ואומ' הגדה ומאריך בה ואומר קצת ההלל ומשתיא ומימר הגדה והלולא לא איפשר, והלא פריסת מפה מועילה לשלש סעודות בשבת, ולחבורה שאוכלין ושותין וקדש עליהם היום דפורס מפה ומקדש ומברכין המוציא, כל שכן הכא דעוקר השלחן ומאריך הגדה. ויש אומ' שאין צריך לברך על כוס שני דהא אם רצה לשתות בעוד שאומר הגדה דהכי אמרי' בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, ונ"ב דכיון דמברך אשר גאלנו ומשתיא וברוכי בהדי הדדי לא איפשר הפסק מיקרי וחוזר ונוטל ידיו, דהכי אמרי' אע"פ שנטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני. ואיכא דמקשה אמאי אמרי' בטיבול שני תיפוק לי משום המוציא, ותירץ רבי' אפרים זצ"ל משום המוציא לא אצטריך דמצה נגובה היא ודמיא לפירות, דאמרינן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, משום דמצה צריכה שתהא לישתה קשה שלא יהא בה מים כל כך ואף שאופין אותה יתר משאר לחם. ולדעת ר' יצחק אלפאסי ז"ל טיבול שני לאו דוקא אלא כמו (טבילתן) השמש מטבל בבני מעיין וכן אמר רב האיי, ולפי דעתי כיון שאמר טיבול ראשון אמ' אגב שטיפה טבול שני, וכן מצינו מדיח ומליח, כיון דאמר מדיח אמר נמי מליח, והיה לו לומר מולח, וכן ימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל שרצו' לומר אפילו צבור ומפני שאמר ברישא ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל אמר נמי ימים שאין היחיד גומר, וכן מצינו את מוצאך ואת מובאך שהיה לו לומר את מוצאך ואת מובאך. ולדעת ר' משה אבן מימון ז"ל ולדעת רבי' עמרם שאומרין שמטבלין המצה בחרוסת משום ליפתן ניחא למימרא טיבול שני, ומברך המוציא על אכילת מצה על הפרוסה כמו שפירשתי.
<h2>דף קיז:</h2>
כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון ובין ברכת המזון ובין כוס רביעי לא ישתה שמא ישתכר, ואקשי בירושלמי והלא משוכר, ותירץ אין יין שבתוך המזון משכר. שמעינן מיהא דכל יין שאינו בתוך הסעודה משכר, לכך אין לשתות בתוך (כוס) ההגדה. וכי אמרינן בין כוסות הללו ישתה, לא בין כוס ראשון לכוס שני, אלא בין שני כוסות ראשונים לשני כוסות אחרונים. וקודם ברכת המזון אוכל כזית מצה משומרת ואין לו רשות לאכול ולשתות אחריה דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, משום שיהיה לו טעם מצה בפיו, ונ"ב מפני שחייבין אנו לספר ביציאת מצרים וישבח האל. ופסקו הגאונים דיין אינו יכול לשתות אבל מים יכול לשתות שאין המים מפכחין טעם מצה כמו היין, וכן נהגו ביום הפסח שאין אוכלין ושותין יין כל היום כדי שיאכל מצה בתאוה בליל שני, גם שמעתי שנהגו לאכול כזית מצה באחרונה ביום כמו בלילה. ויש אנשים שנהגו למעט אכילתן ליום ראשון של פסח כדי שיאכל מצה בתאוה ביום שני. ואם שכח ולא אכל מצה באחרונה וברך ברכת המזון, אמר ר' שלמה צרפתי ז"ל שאין חוזר (ומברך) [ואוכל] שהרי (ר"צ) צריך לברך המוציא וברכת המזון, וארבע כוסות תקון וחמש לא תקון, ואנו רואין בגירסת הגאונים שכתוב בהן כוס חמישי, ועוד כי תקון ארבע הכוסות היכא דלא שכח אבל היכא [דשכח] תקון חמש וזה כוס חמישי במקום רביעי הוא. ועוד אמר ר' שלמה הצרפתי ז"ל דאין רשאין לאכול מצה אחר שברך ברכת המזון דהא אמרי' שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ומפטירין.
<h2>דף קיח.</h2>
והמגיה בנשמת כל חי המעיר נרדמים אינו יודע למה כי רדומים גם כן יתכן לומ'. וכן נהגו לומר. ונ"ב כי שם בנימן צעיר רודם פירושו יש מן רודם. והטעם שם באותה מלחמה היה בנימין גבור שנ' עליו בנימין זאב יטרף שם היה כבן צעיר ישן שלא היה לו כח להלחם, שרי יהודה רגמתם של האומות שהיו רוגמין אותן באבנים עד שצוה אלהים עוזך לא היה להם עוז. וכן מי שאומר אין מלך אלא אתה [ו]אין אומרין לנו טועים הן. כי באמת אין לנו מלך אלא הב"ה, אבל לאומות יש להם אלהות הרבה ומלכים זולת הב"ה, כמו שכתו' כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו וכן כתי' הוא תהלתך והוא אלהיך.
